אני מחייגת אל אבא, כבר שלושה ימים והוא לא עונה. הטלפון החדש שלו, זה שאחותי הקטנה ואני קנינו לו ליום ההולדת כדי שלא יסתבך, מצלצל כמו אזעקת אש. טלפון טיפש, פשוט, כזה שמצלצל, אז שומעים.
אני מנסה לא לדאוג, יודעת שאם הוא לא עונה, הוא ישן. מכירה את הרוטינה. אבל, לעזאזל, כמה אפשר לישון?! ואיך אפשר לישון כשהטלפון צורח? אני רוצה לספר לו שחזרה הבדיקה מהנוירולוג ושמבחינתו, ה–CT מח שלך נראה תקין, כלומר תואם גיל. במציאות שלי ושלו, שום דבר לא באמת תקין.
אבל זה לא הטלפון, תקשורת עם אבא שלי מעולם לא היתה משהו שאפשר לסמוך עליו, קל לו להתנתק, אבל הוא חוזר כשהוא צריך.
כמו בקלידוסקופ, המח שלי מעביר תמונות, אני נזכרת איך לפני ארבע שנים התקשר פתאום לשתף כמה רע לו. קבענו פגישה אתו ועם בת זוגו דאז, אישה שחיה אתו יותר מאמא שלי - שלושים שנים. לא הלכתי לבד לפגישה אתם, גייסתי את אחותי הבכורה ונפגשנו בבית קפה. היה ברור שמערכת היחסים שלהם עלתה על שרטון. השיחה התגלגלה למקומות לא טובים, הרגשתי שאני נשרפת מבפנים, אבא שלי נראה כל כך פתטי ובת זוגו לא חסכה מלהבליט את המצב, היא ידעה בדיוק איך ללחוץ ואיפה, כדי שכל הדברים המכוערים יצאו ממנו.
"אני מרחמת עליך" חזרה ואמרה שוב ושוב. ידעתי שבהמון עניינים היא צודקת, אבא שלי לא איש קל ובטח לא איש של מערכות יחסים, הוא פשוט לא טוב בזה. מאז שננטש על ידי הוריו והוא בן שנתיים נשאר חלל גדול שמעולם לא טופל וגרוע מכך מעולם לא התמלא שוב. אבא נשאר אדם העסוק בעצמו ובעולמו, רגיש לעצמו ולא רואה את האחר.
בתום השיחה היה ברור שצריך למצוא פתרון. בדרך הביתה, שוחחתי עם אחותי בטלפון והחלטנו שצריך לעזור לאבא לצאת מביתה של זוגתו כמה שיותר מהר. זה אבא שלי, תמיד חי אצל נשים, עד שהן מואסות בו, מכל הסיבות הטובות. התחלנו לעשות את הצעדים הנדרשים ותוך שבועיים אבא יצא לחייו העצמאיים, בפעם הראשונה בלי אישה לצדו.
הבדידות הקשתה עליו מאוד. קשה להבין כיצד אדם שאינו מתקשר בזוגיות זקוק לבת זוג שתהיה שם בשבילו. קשה למצוא אישה שתקשט את עולמו ותטפל בו, כי הוא לא ממש מחזיר אהבה ויחס חם ובכל זאת תמיד הוא מוצא, יש לו הרבה מזל, או שיש הרבה נשים בודדות בעולם.
הקשר שלי עם אבא קיבל תפנית בלתי צפויה. כל דבר ועניין דרש את התערבותי. התברר שאבא אדם שרגיל שמנהלים אותו, אבל איך יכולתי לדעת?
אבא שכר דירת חדר, 15 מ"ר עם חצר וכניסה נפרדת בתוך בית של משפחה. אנחנו, הבנות שלו, עשינו משמרות אוכל וכביסה וחיכינו שהוא יתחיל לנהל את עצמו לבד.
כל שבוע התייצבתי לראות מה קורה. החדר הקטן התמלא בתמונות על הקיר ואבא העסיק את עצמו בהחלפת מסגרות. יש עונה של מסגרות לבנות ויש עונה למסגרות שחורות. אחר כך התחילה תקופת המדבקות. קיר כבר לא ראו. זה היה מטריד, כאילו החדר נחוש בדעתו לסגור עליך.
כאשר הביקורים שלי ושל אחיותיי לא הספיקו למלא את בדידותו, אבי הפך לחבר הכי טוב של חתולי השכונה. הוא חלק את מזונו אתם, נתן להם להיכנס לחדרו וכך הפכו החתולים לשליטי הבית. בעלי הבית לא ממש אהבו את זה ולא ידעו איך להפסיק את המצב.
לכל חשד מנקר מצאתי הסבר, אבל בתוכי ידעתי שמשהו לא בסדר. בכל זאת, בדידות יכולה להיות סיבה מצוינת לכל מוזרות.
בדיוק כשהדברים התחילו להידרדר ואנחנו התחלנו לחפש פתרון דיור חדש, אבא מצא בת זוג חדשה ודי מהר עבר לגור אצלה. עכשיו אבא מתקשר בעיקר כשהוא צריך משהו ואם אני מתקשרת זה קצת כמו רולטה רוסית – צריך לנסות שוב ושוב ומתישהו הוא יענה.
ואני שוב מתקשרת. אבא עדיין לא עונה. אני ממשיכה לנסות, האפשרות להתקשר לדירה ולדבר עם בת הזוג שלו שתמיד עונה ומתלוננת על כמה הוא קשה וכמה הוא לא משתף פעולה וכמה הוא ישן וכמה הוא מרגיז אותה, היא סיבה טובה להמשיך ולנסות אותו בסלולארי.
בניסיון ה-15 אני נכנעת. לוקחת נשימה עמוקה, מחייגת, הטלפון מצלצל וקולה הצעקני של האישה החדשה שואל: "מי זו?!" "הגר," אני מזדהה, "אהה אחות של... לא הבת...אההה הרבה זמן לא התקשרת, נכון?" אני נושכת את השפתיים ומקבלת עלי את הדין בהרכנת ראש. מזכירה לעצמי שזה הכל עניין של תקשורת.
