לרצות שוב את הרגע שלעולם לא יחזור

לרגע הצלחנו לעצור את ההידרדרות, חשבנו שקנינו קצת זמן אבל אז הוא לקח רכב של חבר ועשה תאונה ועכשיו אי אפשר להחזיר את הזמן, למרות שאבא שואל שוב ושוב "מה השעה?"

התחושה שכנה אי שם במחזור הדם כבר מזמן. זורמת שם ומחכה שמישהו יזהה אותה ויעז לומר בקול רם. זה לא שאם לא נדבר על זה הכל יעלם וישכך, אבל להוציא את זה החוצה בקול נותן לתחושה נוכחות אחרת, קיימת.

אז הוא שאל כל דבר כמה פעמים ושכח שאמר בדיוק את זה חמש דקות קודם, אז מה? זה קורה, זה הגיל, הוא בכל זאת כבר בן 80. אבל מיום ליום התחושה מתגברת, זה לא רק הגיל, את יודעת שזה לא. פתאום את מוצאת את עצמך מסבירה שוב ושוב, לאט, בנחת ובסבלנות, שיחות של שעות שהן כמו דה ז'וו, חוזרות על עצמן באינטרוולים של 5 דקות. אז את לומדת לעקוף את זה ושואלת שאלות על העבר, רצף השיחה ארוך יותר כשמדברים על העבר. הוא חוזר לעצמו קצת לפני שהוא חוזר על עצמו.

אבל זה שם ואת אוזרת את הכוח לדבר על זה עם האחיות שלך ושלא במפתיע גם הן שמו לב. והנה, כאן בעצם זה מתחיל. יוצרות כוח משימה משותף – כל שבוע מתחלפת אחריות הבישולים והביקורים. מתחילה גם תורנות רפואית, נקבעים תורים, משתפות אחת את השנייה בכל דבר כדי שנדע מה לומר לרופאים וכל אחת תוכל לעקוב. הוא עדיין עצמאי, מחמם את האוכל שאנחנו מביאות, מנקה את הדירה הפצפונת, מכבס, נוהג ופוגש חברים. אבל זה שם - הדרדרות שלא ניתן להתעלם ממנה.

הוא עבד קצת עד עכשיו, אבל כבר אי אפשר. אנחנו רואות אותו הולך ומשתבלל. מעולם לא היה כאן קשר הדוק, שנים של נתק והנה אנחנו שוב קשורים בקשר שאי אפשר להתיר. פלונטר שיושב כמו סלע של טון על הכתפיים שלנו. שוב מפגש אחיות – הוא צריך יותר השגחה, אין לו כסף, רק קצבה של פחות מ-2,400 שקל בחודש, הוראות קבע מתחילות לחזור. מעבירות אל החשבונות שלנו את התשלומים בלי לספר לו, גם ככה הלחץ הזה רק משבלל אותו יותר.