הפרעת קשב – מדריך ראשוני

ADHD היא הפרעה נוירו-התפתחותית שכיחה, שגורמת לקשיים בתפקוד הלימודי, החברתי והמשפחתי. מהם גורמי הסיכון והתסמינים וכיצד מאבחנים ומטפלים

הפרעת קשב (ADHD – Attention Deficit Hyperactivity Disorder) היא הפרעה נוירו-התפתחותית שכיחה, שגורמת לקשיים בתפקוד הלימודי, החברתי והמשפחתי. בעשור האחרון חלה עלייה בשכיחותה בכל העולם, וגם בישראל. זאת כפי הנראה בשל העלייה במודעות לה, בשיח הנרחב עליה ובהיקף האבחון.

מהם התסמינים?

תסמיניה העיקריים של ADHD הם חוסר קשב, היפראקטיביות ואימפולסיביות, אך לא תמיד שלושתם יתבטאו יחדיו. כך למשל, יכול להיות אדם עם חוסר קשב אך ללא היפראקטיביות ואימפולסיביות. חוסר הקשב מתבטא למשל בקושי לשמור על מיקוד, ארגון וסדר, נדידת מחשבות, ריחוף, מוסחות, דחיינות, קושי להתמיד בביצוע פעולה/ משימה, קפיצה בין משימות וקושי לסיימן, פיזור דעת, אי סדר, קושי בהתנהלות היומיום, בתכנון ועמידה בלוחות זמנים, איחורים, והפרעה בזיכרון לטווח קצר. ההיפראקטיביות מתבטאת למשל בתזזיתיות, צורך למשש חפצים ללא הפסק, אי שקט, דיבור עודף, מהיר ואסוציאטיבי, קטיעת דברי אחרים וקושי לנהל שיחה. האימפולסיביות מתבטאת למשל בהחלטות ופעולות נחפזות, רצון לתגמול מיידי ואי דחיית סיפוקים.  

התסמינים הללו מופיעים בילדות (לעתים כבר בגילי 3 עד 6), וחלק ניכר מהילדים ממשיכים לסבול מהם גם בגיל ההתבגרות ובבגרות. הם יכולים לגרום להפרעת תפקוד במגוון תחומים (כגון לימודים, עבודה, חברה וזוגיות) ולהשפיע לרעה גם על הסביבה הקרובה.

כך, ילדים רבים עם ADHD מתקשים בלימודים והישגיהם בתחומים שונים, כגון חשבון וקריאה, נמצאו נמוכים משמעותית מהישגיהם של ילדים ללא ההפרעה. בנוסף, הם מתקשים ליצור קשרים חברתיים תקינים וכך חווים תסכולים ואכזבות, דאגה, לחץ, התפרצויות תסכול וכעס.

מכיוון שההפרעה היא התפתחותית, הסברה היא כי היא לא יכולה להתפתח אצל מבוגרים מבלי שהופיעה לראשונה בילדות. עם זאת, האופן שבו התסמינים משפיעים על מבוגרים עשוי להיות שונה מאוד מהאופן שבו הם משפיעים על ילדים. למשל, ההיפראקטיביות אצלם פוחתת, ואילו חוסר הקשב והפגיעה בתפקודים הניהוליים נוטים להחמיר ככל שהמתח בחיים גובר. הביטויים העיקריים שלהם הם חוסר זהירות וחוסר תשומת לב לפרטים, התחלת משימות חדשות לפני סיום משימות ישנות, כישורי ארגון ירודים, חוסר מיקוד, חוסר תעדוף, אובדן דברים, שכחה, חוסר שקט ועצבנות, קושי לשתוק, התפרצות לדברי אחרים, שינויים במצב הרוח, חוסר יכולת להתמודד עם לחץ, חוסר סבלנות קיצוני, ולקיחת סיכונים (למשל נהיגה מסוכנת). 

מהו המנגנון המוחי שמוביל להפרעה?

לפי התיאוריה העיקרית בתחום, ADHD מתפתחת בשל פגיעה בוויסות של שני מוליכים עצביים וכימיקלים מעוררי פעילות עצבית, בעלי תפקיד בחשיבה ובתשומת לב: דופמין ונוראדרנלין (נוראפינפרין). על כן תרופות מעוררות (כמו מתילפנידאט ואמפטמינים), אשר מעלות את הרמה של דופמין ונוראדרנלין במוח, יעילות מאוד בטיפול ב-ADHD.

מהם גורמי הסיכון האפשריים?

• גנטיקה: כיום ידוע כי לקרובים מדרגה ראשונה (כמו אחים וילדים) של אנשים עם ADHD קיים סיכון גבוה להיות מאובחנים בהפרעה ביחס לאוכלוסייה הכללית. כמה מחקרים מצביעים על קשר בין שינויים בגנים של קולטני דופמין לבין ADHD.
• היריון של האם שכולל עישון סיגריות/ שימוש באלכוהול או סמים/ סוכרת.
• חשיפה לרעלים סביבתיים – של האם בהיריון או של האדם בילדותו.
• לידה מוקדמת/ פגות/ משקל לידה נמוך.
• פגיעה מוחית.
• גורמים סביבתיים כגון מעמד סוציו-אקונומי נמוך, עוני, אבטלה, השכלה נמוכה וצפיפות עשויים להשפיע על חומרת ההפרעה ותוצאותיה.

כיצד מאבחנים?

בישראל מורשים לאבחן את ההפרעה מומחה בנוירולוגית ילדים והתפתחות הילד, מומחה בפסיכיאטריה של ילדים ונוער, רופא ילדים עם ניסיון של שלוש שנים לפחות בהתפתחות הילד, רופא ילדים/ משפחה מומחה שעבר התמחות ורכש ניסיון בתחום ADHD, ומומחה בנוירולוגיה או פסיכיאטריה של המבוגר.

לרוב האבחון נעשה עם הכניסה לבית הספר. הוא מתבסס על מידע מצוות החינוך וההורים, התרשמות קלינית כללית מהילד, היסטוריה מפורטת (כולל רקע משפחתי), בדיקות רפואיות לשלילת סיבות אחרות לתסמינים, הערכה מלאה על פי הקריטריונים של הDSM- (ספר האבחנות הפסיכיאטריות שמוציאה לאור האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה) שמתייחסים לתסמיני ההפרעה, שאלוני אבחון שההורים והמורים ממלאים, ואם יש צורך – כלי אבחון נוספים, כגון מבחנים ממוחשבים/ פסיכולוגיים והערכה קוגניטיבית.  

גם באבחון מבוגרים, לרוב המומחה מסתמך על מידע ממקורות רבים, כגון שיחה עם המטופל, סקירת ההיסטוריה שלו ותפקודו בהווה ובעבר (למשל בעבודה, חברה ומערכות יחסים), תסמיניו, ונתונים המתקבלים מבני משפחה, קרובים ולעתים מורים מהעבר. לפעמים יתבצעו גם מבחני יכולת קוגניטיבית כדי לשלול לקות למידה. גם מבוגרים מאובחנים על בסיס קריטריונים ספציפיים של ה-DSM שמתייחסים לתסמיני ההפרעה. עם זאת, האבחנה לא תאושר אם התסמינים לא התקיימו בילדות. זאת מכיוון שהפרעת קשב היא הפרעה נוירו-התפתחותית, והסברה היא כי היא לא יכולה להתפתח לראשונה אצל מבוגרים.

כיצד מטפלים?

התרופות המעוררות (סטימולנטים) הן הבחירה הראשונה לטיפול תרופתי ב-ADHD. אצל כ-70% מהילדים הן משפרות את התפקוד והיכולות הקוגניטיביות ומגבירות קשב וזיכרון. אולם הן לא פותרות לחלוטין את הבעיה ההתנהגותית, החברתית והלימודית (ההישגים) אצל רוב הילדים. לכן חשוב לשים דגש גם על הקשר בין הילד, ההורים ומערכת בית הספר ולבצע התאמות בסביבת הלימוד (כגון מיקום הילד קרוב למורה בכיתה). בנוסף חשוב שהילד יקבל טיפול כוללני תומך – למשל התנהגותי, פסיכולוגי, חינוכי ומשפחתי – שיטפל בהפרעות ההתנהגות, יקדם למידה אקדמית וחברתית, וישפר הסתגלות והערכה חברתיות. ישנם מרכזי אבחון וטיפול רב-מקצועיים שמציעים טיפול כוללני שכזה.

מבוגרים עשויים להפיק תועלת מאותם הטיפולים, ובעיקר מהתרופות המעוררות ומלמידת טכניקות לניהול התנהגות וחיי היומיום (למשל בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, CBT).

לסיכום, ADHD היא הפרעה נוירו-התפתחותית שכיחה שמאובחנת בעיקר בילדות ולרוב ממשיכה גם בבגרות. חשוב לאבחנה מוקדם ולטפל בה כדי למנוע פגיעה בתפקוד ההתנהגותי, הלימודי, החברתי והמשפחתי.